תקשורת לא מילולית והשפעתה על הטיפול הקליני

מהי תקשורת לא מילולית?

תקשורת לא מילולית מתייחסת לכל צורת אינטראקציה בין אנשים שאינה כוללת דיבור ישיר. היא מבוטאת דרך ג'סטות, הבעות פנים, קשר עין, תנוחות גוף, ואף תנועות קטנות כמו ניעורי ראש, קצב נשימה ושינויי קול. כל אלה יחד יוצרים מערכת רחבה של סימנים שמתווכים מידע רגשי ותודעתי בין אנשים. באופן כללי, תקשורת לא מילולית יכולה לתקשר רגשות כמו שמחה, עצב, תסכול או חוסר נוחות, גם אם המילים הנאמרות מבטאות תוכן שונה.

שפת הגוף בחדר הטיפול

אחד המאפיינים הבולטים של תקשורת לא מילולית הוא שפת הגוף. שפת הגוף יכולה לשדר אמון, פתיחות, קבלה, אבל גם התנגדות, חרדה וסגירות. המטפל צריך לפתח רגישות גבוהה לשפת הגוף של המטופל. כאשר מטופל יושב בתנוחה סגורה, עם ידיים משולבות או מבט מושפל, הדבר עשוי להצביע על חוסר נוחות או התנגדות להיחשף. לעומת זאת, ישיבה פתוחה, עם ידיים נינוחות ומבט ישיר, עשויה להעיד על פתיחות ומוכנות לשתף פעולה.
מטפל שנמצא מודע לשפת גופו יוכל לעודד תקשורת פתוחה יותר, למשל על ידי ישיבה רגועה ופתוחה, שמירה על קשר עין רציף, והבעות פנים תואמות למצב המטופל. חשוב לציין, ששפת הגוף אינה משקרת – גם אם המילים מביעות תמיכה, שפת גוף סגורה עשויה לשדר את ההיפך.

טון וקצב הדיבור

מעבר לשפת הגוף, גם לטון וקצב הדיבור יש חשיבות רבה. טון מרגיע, איטי ושקט משדר נינוחות ומשרה אווירה פתוחה ובטוחה למטופל. לעומת זאת, טון נוקשה, חד או מהיר יכול להעלות תחושות של לחץ, חוסר נוחות או תחושה של חוסר הקשבה. במהלך הטיפול, המטפל צריך להיות קשוב לא רק למה שנאמר אלא גם לאיך שהוא נאמר, משני הצדדים.
מטפלים לעיתים שואלים שאלות באופן מודע או לא מודע בסגנון מהיר או מתנשא, דבר שעלול לגרום למטופלים להרגיש מאוימים או תחת התקפה. המודעות לשימוש נכון בטון הדיבור יכולה לשנות את הדינמיקה בחדר הטיפול ולאפשר למטופל לחוש בנוח לדבר על רגשותיו.

המרחק והפרופקסימיקה

פרופקסימיקה, המדע שעוסק במרחקים בין אנשים ובין גופים במרחב, היא חלק נוסף מהתקשורת הלא מילולית שחשוב להתייחס אליו בטיפול. הקרבה הפיזית בין המטפל למטופל משפיעה על תחושת הביטחון של המטופל. במקרים מסוימים, קרבה פיזית גדולה מדי עשויה להיחוות כמאיימת או חודרנית, בעוד מרחק רב מדי עשוי לשדר ניכור.
בנוסף, המטפל צריך לשים לב כיצד הוא ממקם את עצמו במרחב הפיזי. ישיבה ישירה מול המטופל במרחק קרוב יכולה לייצר תחושת אמון וקשר, בעוד ישיבה רחוקה או במיקום צדדי עשויה לייצר תחושת נתק. על המטפל לווסת את המרחק על פי תחושת הנוחות של המטופל.

סיכום

תקשורת לא מילולית היא חלק בלתי נפרד מהעבודה הקלינית. המודעות לשפת הגוף, לטון הדיבור, ולמיקום במרחב יכולה להשפיע באופן ישיר על הצלחת התהליך הטיפולי. תקשורת זו מייצרת אווירה שבה המטופל מרגיש בטוח ומוכן לשתף פעולה, או לחלופין, תחושות של חרדה, ניכור וחוסר נוחות. על מנת ליצור סביבה תומכת ומכילה, המטפל חייב להיות קשוב לא רק למה שהמטופל אומר, אלא גם למה שהוא משדר ללא מילים. הבנה זו יכולה להוביל לחיבור עמוק יותר בין המטפל למטופל ולהבטיח תהליך טיפולי מוצלח יותר.